״למען האמת יקירתי, ממש לא אכפת לי״ – קלארק גייבל, חלף עם הרוח

בשנות ה 50-70 הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחיי הפנאי שלנו כנערים.
היינו ישובים על כסאות עץ רעועים בחושך הגדול וצועקים על מפעיל המקרן להחליף את הסליל, בזמן שהיינו מנסים להגניב חיבוק לעלמת חן לצידינו.
חווית הצפיה בסרטים היתה שזורה בהאזנה לפסקול שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, פסקול שניכנס במרוצת השנים לפנתאון כשכל תו שמתנגן מסמן תחילה של מרדף או נשיקת אהבים חושנית.

התסריטאי אלון גור אריה מחזיר אותנו לאותם רגעים עם סיפורים פיקנטיים על גיבורי הקולנוע השונים.
מסרטי מיוזיקלס, מתח, ריגול ופרשיות אהבים.